מצטער שהקטע יצא מעט ארוך, תודה מראש לכל הקוראים.
אז ככה- תמיד היה לי אכפת מאנשים, אהבתי את החיים שלי ותמיד ניסיתי לרצות
את האנשים סביבי, גם אם הייתי צריך לוותר מעט על עצמי.
בחצי שנה האחרונה אני מרגיש שהשתניתי המון. סבתא שלי, שהייתה הדבר שהכי אהבתי בחיי, חלתה במחלת ההלצאיימר. לקחתי את הענין מאוד קשה, התחלתי להרגיש נתק מעצמי ומהחיים, חוסר עניין בדברים, אך הייתה בי תקווה שהמצב יעבור. בזמן האחרון העניין החריף. אני לא מרגיש סיבה לקום בבוקר, כבר לא אכפת לי יותר מהחיים שלי, לא מאנשים שהייתי קרוב אליהם מאוד בעבר, ואת כל מה שהכרתי עד היום החליפה "מודעות חדשה". תחושה שלא ניתן לתאר ממש במילים. אני לא מרגיש יותר שהמחשבה שלי היא סביב החיים. המודעות והגוף מרגישים כמו שני דברים מנותקים לחלוטין. הגוף- תקוע בתוך החיים האלו...המודעות- נמצאת במקום אחר לגמרי. החיים לא מעניינים אותי יותר בכלל. אני פשוט תקוע. תקוע בעולם שאינני מעוניין לחיות בו, וקם כל בוקר מתוך אילוץ. אני מרגיש שהגוף שלי מתפקד כמו רובוט, לא אכפת לי יותר מהמעשים שלי, לא מרגיש שום מחוייבות כלפי כל אדם. רק רוצה כבר לצאת מהעולם הזה. הכל טכני בשבילי. כל רגש מודחק באופן אוטומטי. 90% מהזמן המודעות עסוקה בשאלות טורדניות, הלא קשורות כלל למציאות. אני כבר לא מרגיש חי.
כתבתי בעבר באתר, אומנם במצב פחות נואש. היו שאמרו כי זו תקופה חולפת. אני לא מאמין שזה נכון. תחושת החיות נעלמה. המודעות במקום אחר. ל"מציאות" היא כבר לא תחזור. לטפל במצב נראה לי שולי. אין לי את הכוחות לזה. אין לי את המוטיבציה לזה.
שלא תבינו לא נכון...זה לא שאני לא יודע מה לעשות.... אני פשוט כבר לא יודע כלום. אין לי נקודת מוצא. אין לי שאיפה למצב כל שהוא. אין כלום. אני רק רוצה כבר להשתחרר מהעולם הזה, מהגוף הזה. אך אין לי אומץ. שוב תודה לכל הקוראים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2026