ילדה מהכיתה הגישה נגדי תלונה במשטרה על שמשכתי לה בשיער

יש לי ילדה בכיתה שאף אחד לא אהב. במשך שנים אף אחד לא סבל את אותה ילדה. כשהיו לה חברות כולם ברחו בגלל שהיא הייתה טיפשה, בואו נגיד את זה ככה, היתה לה קול מצחיק, צומי ברמה מגעילה ובאופן כללי מאוד מעצבנת. כל מי שהיה חבר שלה ברח ממנה אחרי שבועיים. וגם אני. הייתי חברה שלה מתוך רחמים, כל שבוע הייתי רבה איתה ומתוך רחמים כי אף אחד לא אהב אותה ורק צחקו עליה (וצחקו עלי הרבה רק בגללה - אבל לא נתתי לזה להפריע לי) אז חזרתי להיות חברה שלה. היתה לה חברה (כ') שגם לא אהבו אותה (היא אמרה לי שבגללה) וסיפרה לי כל מיני סיפורים במשך שנה על אותה ילדה, למה אף אחד לא אוהב אותה, סיפורים עליה וכו'. הרבה ילדים סיפרו לי למען האמת.
רבתי עם אותה ילדה סופית אחרי שהיא ניסתה לסכסך בייני לבין חבר שהיה לי אז, שהיא ניסתה לסכסך בייני לבין 2 מורות כי אני מקבלת ציונים טובים אצלהן וכמה ילדים מהכיתה. וזה לא הצליח לה אז ניתקתי איתה קשר, יצא לי דווקא שדי הרבה חברות שלי סכסכו בייני לבין אנשים והחלטתי שבאמת נמאס לי. וגם אותה חברה (כ') רבה איתה.
לקראת הבגרויות עשינו את כל המתכונות והחליטה אותה ילדה שפשוט נמאס לה שאני מקבלת ציונים בין הגבוהים ביותר בכיתה והיא התחילה לשבת מאחורי, לבעוט לי בכיסא, לצעוק כל הזמן, להציק לי ובעיקר להפריע לי ללא גבולות. סיפרתי את כל זה לכל צוות המורים, ההנהלה וכמה וכמה פעמים, ביקשתי ממנה ביפה, ביקשתי ממנה בלא יפה... עברו שבועיים ושום דבר לא עזר(!) פשוט התעלמו ממני ולא טרחו לעזור לי. ובינתיים הציונים שלי נפגעו משמעותית. מ-90 לצנוח ל-70-60? אותה חברה (כ') כל הזמן אמרה לי כמה שאני צריכה להרביץ לה, ואני לא רואה באלימות פיתרון, למרות שאין לי בעיה להרביץ לה, כל הזמן שכנעה אותי ולבסוף באמת הרבצתי לה. אחרי מתכונת בהיסטוריה ראיתי אותה במקרה בדרך הביתה ומשכתי לה בשיער והעמדתי אותה במקום. צעקתי עליה, לקחתי ממנה הבטחה שהיא תפסיק עם זה. היא בכתה ואני עזבתי אותה. זה עזר, ואפילו המורות שלי הצדיקו אותי לבסוף ובאמת צודדו אותי, אצל המנהלת שגם היא לא היה לה הרבה מה להגיד לי. כי כמו שכולם ידעו, אני צדקתי. אותה ילדה הלכה למשטרה והגישה נגדי תלונה (ושיקרה על דברים שהיא אמרה שעשיתי לה ולא נעשו מעולם). ומה גיליתי? שאותה כ' והיא עשו לי אמבוש. היא שכנעה אותי להרביץ לה כדי שאותה ילדה תצא צודקת וקדושה מעונה. החוקר כל הזמן השתיק אותי, קבע שאני אשמה ולא נתן לי לדבר וכל הזמן צעק על אימא שלי ואיים שיוציא אותה החוצה. לקחו ממני די.אן.אי, צילמו אותי... ובינתיים אני לא יודעת אם פתחו תיק או לא.
יום אחרי החקירה סבא שלי נפטר, שבוע אחרי שנגמרה השבעה אבא של אותה ילדה נפטר. גיליתי את זה לפני יומיים, יום אחרי שהשבעה עליו נגמרה.
אותה ילדה סיפרה כמעט לכולם את הגרסה שהיא סיפרה במשטרה. חלק מחאו לי כפיים ואת החלק השני זה לא עניין.

יום שני אני מוזמנת לקצינת מבחן, אני לא יודעת מה לעשות. איך לדבר, להתלבש, להסביר, להיראות ... אני גם די בלחץ שבאמת יפתחו לי תיק על תקיפה ויעשו לי משהו ואז באמת אני "ידפק" בצבא.
עצות?