היי, כמו כל מתבגר/ת גם לי קשה בגיל ההתבגרות. הבעיה העיקרית היא שאני אף פעם לא מדברת על הקשיים שלי עם המשפחה או החברים. את כל הבעיות שלי אני לרוב שומרת לעצמי, קשה לי לתת לאנשים לראות את החולשות בי למרות שאני מאמינה שחולשה היא משהו כל כך אנושי. אני לא מסוגלת להפתח, אלא תמיד מקשיבה לאחרים ומנסה לעזור להם. אני פוחדת שאנשים ישפטו אותי. לדוגמה, ככל הנראה אני סובלת מocd - אבחון עצמי(אך לאחר 9 שנים עם ההפרעה אני דיי בטוחה שזאת היא. החיים שלי מלווים בטקסים קבועים, מחשבות אובססיביות)- למדתי להתמודד לגמרי לבד. המשפחה כבר מודעת למצב (לפעמים רואים אותי עושה טקסים וסופרת לעצמי דברים). תחושות הבושה והאשמה חזקות. אני לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת, אני באמת לא.
בזמן האחרון כל העניין בוער בי, ואני לא מרגישה שאני יכולה לפתוח את זה מול אף אחד. גם פסיכולוג הוא לא אלטרנטיבה מפני שאני לא רוצה שהנתונים למיונים בצבא ייפגעו.
מה שעוד מקשה עלי, הוא שהחברות הקרובות אליי הן לא באמת קרובות. אין קשר עמוק, ונוצר מצב שאני יוצאת מהמעגל של החבורה. יש תחושה של '' בגידה'' בעיקר לאחר שחברותיי הטובות בכל משך התיכון מוצאות חברות ומתחברות אליהן, מבלות איתן הרבה יותר זמן ולא משתפות אותי. הרבה פעמים אני חושבת שבאמת אולי לא כיף להיות חברה שלי, אין עניין ואולי אני ממש משעממת.
התקופה האחרונה קשה לי, והייתי חייבת לפרוק את זה. אני לא רוצה להתעסק כל היום במה אני חושבת שאנשים חושבים עלי. אני רוצה להיות אדם חופשי ולהפתח, ולהבין שלכל אחד יש חולשות. איך עושים דבר כזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025