בחיים לא זכרתי את עצמי בתור אחת שנשברת בקלות. בצבא זה קורה מכל שטות, אני לא מאמינה איך החשיבה שלי התהפכה. בעבר הייתי פטריוטית והאמנתי בתפקידים חשובים היום אני בעד שאנשים יצאו מהצבא, אם לא היה צריך את זה לעבודה גם אני הייתי בורחת מהמקום המקולל הזה. רק רע עשה לי, ואין דבר שאני יותר מתעבת מהמדים והאנשים המסריחים.
אני משרתת שנה ושלוש כבר והשבוע התחלתי להתפוצץ. אני לבד, החייל שהיה איתי יוצא מהצבא על נפשי. במקום שהתקן שלו זה חמישה אנשים כי יש עבודה מאסיבית וגופנית, איכשהו יצא מצב ששלוש השתחררו ואחד יוצא על נפשי. זה משאיר אותי לבד.
אני שונאת את האנשים ביחידה, הם מהסוג הכי גרוע, ומצחיק שהם חושבים שהם אנשים טובים. הם מהסוג הרכלן והרע.
המפקד שלי לא התעורר על החיים שלו והבין שזהו, אין יותר אנשים חוץ ממני, ואני בוערת עליו כי חפרתי לו את החיים יותר מחודשיים.
אני לא מסוגלת להיות בבסיס, לא מסוגת לחשוב על זה שעכשיו אני לבד, שבעבר עוד האנשים שהיו איתי היו בסדר, עכשיו אני לגמרי לבד, ואני לא יכולה לסבול את חוסר ההתחשבות של המפקד הזה. לא מסוגלת, הוא חתיכת חרא, העיקר שהעבודה תעבוד למי אכפת אם החיילים סובלים?
אז אני סובלת, וכוח ההתמודדות שלי שווה לאפס, אני רוצה לחתוך כדי להראות להם שאני לא צוחקת אבל ההורים שלי בטוח יחשבו שאני משוגעת.
יותר מזה שהם לועגים לי שאני ככה לוקחת קשה אבל מה לעשות שככה אני מגיבה?? כאילו בחרתי בזה, כאילו רציתי להיות כזאת, מתחיל להיווצר בי כעס שאני לא יכולה לפרוק כי הוא יהיה אלים ומכוער.
נמאס לי מהכל. מזה שאני חתיכת רכרוכית וחלשה ואני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים אלא להיכנס למרמור ודיכאון ומחשבות מפגרות.
והכי מצחיק שאף אחד לא יכול לראות את זה, מצחיק כמה בן אדם יכול להיות נורמטיבי ומבפנים לבעור.
ולא, הקבנים אצלנו בדיחה, פעם קודמת שהייתי קיבלתי יחס מזלזל מאין כמותו. ואני פשוט מיואשת, ולא אפנה לאף אחד בפרטי כי אני מתביישת בעצמי, בזה שאני נראית כמו כולם ומבפנים הכל אצלי נשרף ומשתגע.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות