מתוסכלת ומאוכזבת מהחיים שלי, מגיע לי סטירה

שלום לכולם!
אני חייבת לשתף אתכם ברחשי ליבי.
אני מרגישה כל כך עצובה ומתוסכלת היום,קשה ועצוב לי.
יש סיבות מגוונות:המשפחה מפולגת ומפורקת-שלושת אחיי הגדולים עזבו את הבית.
אחותי הבכורה התחתנה,עברה לגור בדירה משלה,הקימה משפחה עם בעל שמכבד אותה ונולדה להם ילדה מקסימה!
אחותי האמצעית(ילדת הסנדביץ') עזבה גם היא את הבית וחיה בביתה של אחותי הבכורה בגלל שהיה קשה לה מאוד להסתדר עם הורי-לחיות איתם תחת אותה קורת גג.
אחי הגדול- קטן בהפרש של שנתיים מאחותי הבכורה,עזב את הבית וכעת הוא סטודנט,הוא עזב בגלל שהוא רב עם הורי בצורה חריפה ובוטה.
הקשר שלי עם אחיי הוא קשר סביר,לא יותר מזה-משום שאיני זוכה לראותם פנים מול פנים ,אנו מנהלים שיחות טלפוניות המסתכמות ב:מה שלומך? ''הכל בסדר'' ביי.
עם אחותי הבכורה-איני בקשר יום יומי אבל לפעמים אנחנו רבות ולפעמים היא נחמדה אלי,פחות מדברות בטלפון. עם אחותי האמצעית אני מדברת בטלפון והשיחות איתה מאוד קרות,יבשות וקצרות. כפי שהבנתם,האחים שלי הם אנשים מאוד סגורים,הם לא מספרים לי על החיים שלהם ולא משתפים-ואני בדך כלל כן משתפת,מספרת להם מה עובר עלי,כי אני אוהבת להביע את עצמי,לצחוק,לשמוע חוויות ולדבר וזה מאוד פוגע כשהם שותקים ככה בטלפון ואז מנתקים את השיחה-נדבר מחר,ביי. זה מרגיז ומתסכל אותי- כי אני אחותם ולא זרה להם,גדלנו יחד ומבחינתי הגיוני שאני ארצה לדעת איך הולך להם בחיים ומה הם עושים ואיך הם מרגישים.
אני עושה שירות לאומי בגלל חרדות חברתיות קשות וחוסר ביטחון עצמי ואני נמצאת במקום שירות מדהים עם יחס טוב מהצוות אבל יש 2 עובדות שמצד אחד הן מאוד נחמדות אלי,מבינות תומכות ועוזרות לי בכל דבר אבל מצד שני הן כל הזמן מזכירות לי בחיוך כל טעות קטנטנה שאני עושה ומשוות אותי לבת שירות שהייתה שם לפני-הן אפילו קוראות לי בשמה,לא משנה כמה אני מתקנת אותן(איחרתי פעם אחת-אז העובדת אמרה:גם * איחרה ולא החשבנו אותה חלק מהצוות.את רוצה שנחשיב ככה גם אותך?) וגם שמתי לב שהרבה פעמים כשאני מספרת לאנשים שאני בשירות לאומי התשובה הראשונה ,הטיפוסית והמאוד מרתיחה שאני נתקלת בה היא:'' אבל את לא דתיה,את לא נראית דתיה''\את אותו תפקיד שאת עושה פה יכולת גם לעשות בצבא(אני מאוד מצטערת אבל הם ממהרים לשפוט אותי ללא זכות ובלי להכיר את סיפור החיים שלי,את הקשיים שלי ואת כל התקופות הקשות שעברתי ואת הסיבה שהביאה אותי לרדת מהגיוס לצהל-מי הם בכלל שישפטו?) אם אני עשיתי צבא למה שאת לא תעשי? למה שלא תתרמי כמוני? במה את שונה? נותנים לי להרגיש נחותה,פחות טובה,פחות שווה,בזויה,מושפלת. אז נכון,לא התגייסתי לצה''ל ואני מצרה על כך מאוד משום שאני חיה בתחושת פספוס תמידית שכן יכולתי להכיר חברות בצבא ואפילו בן זוג,להתפתח ולהשתנות-לחוות את אותן החוויות(צחוקים,מדים,סגירת שבתות) ולעבור את אותם השלבים שעוברים בני גילי. אבל גם אני עושה שירות למדינה-שנתיים ולא שנה וגם לא התחמקתי משירות,אני מגיעה למקום השירות שלי בחיוך ומתוך ערבות הדדית,עם רצון לעזור,לשמח אנשים,לתת מעצמי,להיות הכי טובה,לתת את ה200%,לתת את הלב,המעיים והנשמה למען הזולת. למה כל כך קשה להפנים שיש אנשים שצבא הוא לא בשבילם? למה?!? למה אני נחשבת משתמטת? אני מפחדת שזה ירתיע גברים במערכות יחסים-שהדייט שלהם עושה שירות לאומי מתוך סיבות מצפוניות ולא צבא כמו כולם,כי היא מפונקת\משתמטת.
יש לי חברה שהכרתי במהלך מקום השירות הראשון שלי והיא ניתקה איתי קשר,לא עונה,לא שולחת הודעות וכשאני שולחת הודעה בווצאפ היא עונה בקרירות.
הבחור שאני מאוהבת בו סירב לי,דחה אותי,סירב לשמור איתי על קשר-אני פגועה וכואבת.
אמא שלי רבה איתי איספור פעמים על כך שאיני נותנת יד בבית-''את לא עושה כלום'' ,''את כפוית טובה'' וצועקת עלי. אני לא בסדר בזה שאני לא עוזרת לה אבל אני חוזרתהביתה בכל יום ב17:10,עייפה לבית שמשפצים אותו,מלוכלכך,לא מסודר,על גלגלים וגם אני לפעמים חוזרת מתוסכלת ואני נמצאת לבד בבית(כי כאמור אחיי עזבו) ואני לא מסכימה עם הדרך בה אימי חיה את חייה,היא מאוד אובססיבית לגבי ניקיון וסדר בבית,מתעצבנת מהר מאוד,נוטה להרים את הקול,עקשנית מאוד ובוטה,כל הזמן מתלוננת. ואני ממש אבל ממש לא כפוית טובה-אני יודעת שזה גרוע מאוד שאני הולכת איתה ראש בראש ומתווכחת איתה וכן,אני גם עונה לה ''יש עולם וחיים שלמים ומרתקים שמחכים בחוץ,אני בחורה צעירה שרוצה לשמוח ולהנות,לגלות את העולם והחיים שיש בחוץ,נכון לעכשיו-לדאוג כל היום לסדר וניקיון תמידיים בבית זו הדאגה האחרונה שלי'' ואני משתדלת כמה שיותר לצאת מהבית,עם חברות.ומצד שני-אני עוזרת בשבתות,עוזרת לאמא שלי לפרוק את התסכולים שלה,רואה מריבות ושומעת גידופים וקללות קשים בבית,אני עדה לפילוג של המשפחה שלי. אחי הגדול כל הזמן אומר לי תתרחקי ותקחי כמה שיותר,הם לא עזרו לי,רק דכאו אותי-כשאנחנו מדברים,הוא כל הזמן דואג לקטר עליהם-למטבע יש שני צדדים זה נכון מאוד ואין עשן בלי אש אבל ההורים שלי כן עזרו לו והרבה-כלכלית ונפשית ולצערי הוא נוטר להם טינה ובוחר לשכוח את הטוב. אז נכון שאני לא עוזרת בבית,וסופגת מהם עלבונות כמו:חוצפנית,זבל,כפוית טובה אבל מעולם לא באתי אליהם בטענות שהם לא נתנו או עזרו לי,מעולם לא הכחשתי את הנתינה,אני תמיד אומרת להם תודה ומרכינה את ראשי כשהם כועסים עלי ואומרת צודקים אבל.. יש פעמים בהם קשה לי להישאר סבלנית,קרירה,רגועה ואדישה לדיבורים שלהם ואני עונה-לא מקללת\מגדפת\לא מרימה את הקול אבל עונה:זה לא מתאים לי,לא מסכימה,לא חושבת ככה,לא צריך להתעצבן מכל דבר. אז כן,מגיע לי סטירה:אני עצלנית,לא עוזרת בבית.אבל כפוית טובה אני ממש לא! תמיד כשאבא שלי שואל אם יש לי כסף ואם אני צריכה כסף-אני עונה לו תודה רבה רבה לך,אני מסתדרת(יש לי המון כסף בארנק-כשיש לי כמה שקלים או 200 שקל באשראי),אני תמיד אומרת לו:אל תפנק אותי,אל תקנה לי,אל תתן לי,אני לא רוצה להיות מפונקת וכפוית טובה-אני צריכה ללמוד להסתדר בכוחות עצמי.אני הצד המצחיק במשפחה-זו שעושה רעש,מצחיקה את כולם,מסתלבטת על כל דבר,נחשפת לדברים חדשים ומעניינים,מחפשת את האור,את הטוב ואת החיות בבית.
אני עדיין מממשיכה לקוות לטוב,מאמינה שמצפים לי חיים טובים יותר,שמחים,מאושרים,אופטימיים,עתיד טוב,אהבה שמחכה לי,ציפיות,חלומות,ייעוד ויעדים שהייתי מעוניינת לכבוש-ואני כל כך רוצה לצאת אל החיים,לחוות את החיים שלי כאדם הצבעוני,המתוסבך והססגוני שאני. אני עדיין מאמינה שאזכה להתחתן,לחגוג,לשמוח,לשמח,לעשות טוב,לתרום כי החיים לא נעשים קלים יותר ככל שמתבגרים..
נכון שאפשר לכעוס עלי בקלות,לבקר אותי ואת ההתנהגות שלי ואני כן חושבת שצריך לבקר אדם אם הוא טעה ועלי להכיר בטעויותי ולתקנם-אבל..אבקש מכם,לפני שאתם מגיבים:בבקשה תקדישו זמן לקרוא את הסיפור שלי,את החוויות שאני עוברת,לקרוא בין השורות,להסיק מסקנות,להבין את הצד שלי ורק אז להגיב(יש צרות גדולות יותר,לא אכחיש אך אין להפחית במידת העצב שאני מרגישה לאור מה שכתבתי כאן). אני לא כתבתי כאן כדי לקבל רחמים\תשבחות כי אני לא מסכנה אבל אני כן עוברת דברים קשים ואני אשמח אם תבינו אותי. זה כעיקרון פוסט שנועד לשחרר את המכאבים שעל ליבי.
שבת שלום!