אמא וסבתא כל הזמן מגוננות עליי ולא נותנות לי להיות עצמאית, איך להתמודד איתן?

שלום לכולם, אני בת 22, בת לאם חד הורית המפרנסת אותי מאז שהייתי בת מספר חודשים (הוריי התגרשו מאוד מוקדם), אין לי קשר עם האבא. אין לי משפחה גדולה, ושתי הדמויות המרכזיות בחיי הן אמא וסבתא. גדלתי כילדה מאוד מפונקת, חלק מזה באשמת החינוך. אחרי שסיימתי צבא הרגשתי שאני עצמאית יותר אבל לא לחלוטין. אמא שלי היא חברה טובה, אבל אנחנו לא מסתדרות ואני שוקלת ברצינות רבה לעבור לגור עם החבר בשנה הבאה אם יתאפשר לנו מבחינה כלכלית. אמא שלי היא אישה לבבית וחמה אך עם זאת מאוד קשה, לביאה, עם אופי לא פשוט ושתלטני. קשה לי להאשים אותה כי היו לה חיים לא פשוטים, גירושים מכוערים עם בנאדם שאי אפשר לקרוא לו אבא, מכיוון שהוא פגע בשתינו. אך עדיין, ההתנהגות המגוננת שלה כלפי אינה מוצדקת, בגילי. היא לא רואה בי בחורה בת 22, כשאני מבקשת שתתייחס אלי כאל בוגרת היא מזלזלת וטוענת שאי אפשר להתייחס אלי כאל בחורה בוגרת. יש צדק בדברים שלה מכיוון שהיא מתערבת בחיי. דורשת לדעת לאן אני הולכת, מתי אני חוזרת, מתקשרת אליי, ואם אני לא עונה- נכנסת לפאניקה ואם מדובר בכמה שיחות שלא נענו מצידי (כי שמתי על רטט) אני מקבלת את הצעקות של החיים ואת הסיפור המפורסם שלה שהיא כמעט התקשרה למשטרה (בדמעות). גם סבתא שלי מהווה חלק מהסיפור הזה והיא מתקשרת אליי המון פעמים במשך היום ( גם מדאגה וגם בגלל חוסר מעש בפנסיה, למרות שאמרתי לה כמה פעמים בצורה יפה שאני לומדת לפסיכומטרי ולא יכולה לרוץ כל הזמן לטלפון, והיא בתגובה אמרה שלא תתקשר יותר וניתקה לי את הטלפון בפנים, סיפור שחוזר על עצמו כל הזמן). בגלל אמא שלי אני לא יודעת לבשל, היא קריזיונרית, מלחיצה ובלתי אפשרי לבשל איתה. לבשל לבד היא לא מרשה לי. כן מה שקראתם הרגע. אסור לי להדליק גז ותנור כשהיא לא בבית כי היא לא סומכת עליי. אני מתביישת לכתוב את זה בזמן שילדות בנות 10 יודעות להכין אוכל. לאחרונה הפסקתי לשתף אותה בדברים כי הבחנתי שכל דבר שאני משתפת מתקבל בהערה מצידה, היא חושבת שהיא יכולה להחליט בשבילי ומנצלת את מה שסיפרתי לה כדי להטיף לי. היא עובדת באחת העבודות התובעניות ביותר, עובדת גם מן הבית לאחר שעות העבודה והיום היחידי שיכולים להגיע אליי חברים זה ביום שישי. בימי חול זה לא מקובל מבחינתה כי היא רוצה לישוןמולהסתובב בחופשיות בבית ואנשים אחרים מפריעים לה. זה משהו שמאוד קשה לי איתו והבטחתיצ לעצמי שכשיהיו לי ילדים משלי, הבית יהיה פתוח כמובן עד גבול מסוים, אבל שלא תהיה תחושה לא נעימה כזו. אני מרגישה שאסור לנשום בבית, הרבה דברים מפריעים לה, אפילו שאני עושה רעש עם הנעליים או פותחת את המקרר.
זה הגיע לפיצוץ ביומיים האחרונים. המכונת כביסה התקלקלה והיא הוציאה עליי את כל העצבים. התלוויתי אליה באותו היום לחפש טכנאי ולעשות קניות למרות שיש לי מבחן פסיכומטרי על הראש אוטוטו, אחרי שהוא תיקן את המכונה היא שוב נדפקה ואין מנוס מלקנות חדשה, וכמובן שכל העצבים יצאו עליי, בגלל ההוצאה הכספית הלא צפויה. כשאני עובדת אני תמיד עוזרת לה ונותנת לה כסף, כרגע אני לא עובדת ואני לא פותחת את החסכונות שחסכתי לצורך לימודים, גם כך הם מעטים.
היא אמרה לי שאני אצא לעבוד כבר ואעזור בבית, ואני כל כך התעצבנתי כי המטרה שלי בחיים זה כרגע לעשות טוב את המבחן ולהתקבל לאוניברסיטה ואחר כך כל השאר. אני לא מתכוונת בלהעביר את חיי בעבודה כמו שלה. אני צריכה להיות יותר טובה ממנה ולהתקדם יותר ממנה. איך היא לא מבינה שכרגע לצאת לעבוד מבחינתי זה לא אפשרי, וברגע שיהיה לי אעזור לה. האמירה הזו הכניסה אותי ללחץ ואני מלא יכולה להתרכז וללמוד למבחן בהרגשה שהמצב הכלכלי שלנו רע. לפני כמה שבועות היא אמרה שהיא בקושי מסיימת את החודש כי כל המחירים בסופרים עלו. לא יתנו לנו שום עזרה כלכלית כי אנחנו לא מסכנים, ההכנסה של אמא שלי ממוצעת, אנחנו לא בקו העוני טפו טפו וטסים פעם בשנה לחול אם יש אפשרות. כואב לי לשמוע שקשה לה אבל כרגע היא צריכה להתחשב בי, אני זו שצריכה להצליח כרגע ולעזוב את הבית.
בקיצור, נוסף למכונת כביסה שהתקלקלה היא בחופש כרגע והיא התחילה לנקות את הבית ביומיים האחרונים בצורה מוגזמת, מהבוקר עד הלילה, כאילו שמדובר לא בבית אלא במאורת עכברושים, היא התחילה לבשל כאילו שיש לה 12 פיות להאכיל, ובנוסף לכל נחתכה באצבע במהלך הבישול וכשפתחה את המקרר הפילה את כל הסושי שהיה במקרר. עזרתי לה לנקות. הגיע משלוח מהסופר, היא התרוצצה כמו מטורפת, בינתיים הוצאתי את כל מה שבשרי וחלבי כדי לסדר במקרר והיא צעקה שאין זמן ושצריך לאכול ושאני אפסיק לסדר לפי תאריכים ופשוט אדחוף הכול כמו שזה. לא הקשבתי לה והמשכתי לסדר עד שהיא חטפה לי את הכול מהידיים ואני, ממש לא מצדיקה את עצמי אבל חטפתי קריז על כל היומיים האלו וצעקתי וקיללתי עד מחר. גם היא לא נשארה חייבת.
זה נסגר בזה שאנחנו לא מדברות ואני בספק אם אני מתכוונת לדבר איתה. נמאס לי להיות השק חבטות הראשי שלה, שהיא מתייחסת אליי לפי מצב רוח.
מה אני יכולה לעשות בינתיים עד שאעבור לגור עם החבר? בתקווה שזה יקרה בשנה הבאה. אני לא יכולה להתמודד עם האישה הזו, שמצד אחד היא הכי יקרה לי אבל היא סוגרת עליי ומגדלת אותי בבועה ורודה, ומקווה בדמיונה שאף פעם לא אעזוב את הבית ואבנה חיים עצמאיים משל עצמי.
תודה